Vayedaber

'Halah

Daf 5a

משנה: הָאוֹכֵל מֵהֶן כְּזַיִת מַצָּה בַפֶּסַח יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. כְּזַיִת חָמֵץ חַייָב בְּהִיכָּרֵת. נִתְעָרֵב אֶחָד מֵהֶן בְּכָל הַמִּינִין הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח. הַנּוֹדֵר מִן הַפַּת וּמִן הַתְּבוּאָה אָסוּר בָּהֶן דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהֶן. וְחַייָבִין בַּחַלָּה וּבְמַעְשְׂרוֹת.

Traduction

Celui qui, à Pâques, mange du pain azyme de la grandeur d’une olive rempli ce devoir (cela suffit); et celui qui, en ce même jour, mange la même quantité de pain levé est condamnable et mérite la peine du retranchement. Si l’on mêle l’une de ces espèces le jours de Pâques à n’importe quel fruit, on transgresse la loi pascale qui l’interdit. Celui qui s’est interdit par voeu de manger, ni pain, ni blé, ne pourra consommer aucun des dites espèces (23)Cf. Mishna, Nedarim 7, 2 ( 55a).. Tel est l’avis de R. Meir. Selon les autres sages, même en s’interdisant du blé en général, l’interdiction ne s’applique qu’aux dites 5 espèces. Elles sont soumises aux droits de Halla et de dîme (contrairement aux suivants).

Pnei Moshe non traduit

מתני' האוכל מהן כזית מצה בפסח יצא י''ח. כדפרישית במתני' דלעיל שאין יוצאין בשאר המינין אלא באחד מאלו חמשת המינין דווקא דכתיב לא תאכל עליו חמץ וגו' את שבא לידי חימוץ כגון חמשת מינים הללו ואתה מתחייב עליו משום לא תאכל עליו חמץ אתה יוצא ממנו י''ח מצה יצאו שארי מינין שאינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון ואין אתה מתחייב עליו משום חמץ אין אתה יוצא י''ח ממנו משום מצה:

נתערב אחד מהן בכל המינין אחרים. כגון אלו ששנינו בריש פ''ג דפסחים כותח הבבלי והדומה לו מתערובת חמץ:

ה''ז עובר בפסח. בלאו דכל מחמצת לא תאכלו לפי שאין חיוב כרת אלא לאוכל חמץ עצמו אבל האוכל תערובות חמץ אינו בכרת אלא בלאו:

דברי ר''מ. דס''ל דדוקא בנודר מן הפת ומן התבואה אינו אסור אלא בהן דאין דעתו אלא על הנקרא פת או תבואה והיינו מחמשת המינין אבל הנודר מן הדגן ס''ל לר''מ דאסור בכל המינין שעושין ממנו כרי כגון קטניות וכיוצא בהן דדגן כל מיני דמידגן משמע וחכמים פליגי וס''ל דאף הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן והכי מפרש לה בגמרא והלכה כחכמים:

וחייבין בחלה ומעשרות משום דקא בעי למיתני לקמן שיש שחייבין בחלה ופטורין ממעשרות ויש שהן חייבין במעשרות ופטורין מן החלה קתני הכא דאלו חייבין בחלה ומעשרות:

וְאִם לֹא אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבוֹא הָעוֹמֶר הַבָּא. רִבִּי לָֽעְזָר שָׁאַל מַהוּ שֶׁיָּבִיא הָעוֹמֶר מֵהֶן. אֵיפְשָׁר לוֹמַר חָדָשׁ וְיָשָׁן אֵין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. הָתִיבוּן הֲרֵי שְׁאָר הַמִּינִין הֲרֵי הֵן תְּלוּיִין בָּעוֹמֶר וְאֵין הָעוֹמֶר בָּא מֵהֶן. לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁאָר הַמִּינִין שֶׁלֹּא כָֽשְׁרוּ לְמִנְחַת הָעוֹמֶר תֹּאמַר בְּשְׂעוֹרִין שֶׁכָּֽשְׁרוּ 5a לְמִנְחַת הָעוֹמֶר. חֲבֵרַייָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר רֵאשִׁית קְצִירְךָ וְלֹא סוֹף קְצִירְךָ. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר בִּיכּוּרִין אֵין אֶלֶּה בִּיכּוּרִין. מַה נְפַק מִבֵּינֵיהוֹן. עָבַר וְהֵבִיא. עַל דַּעְתְּהוֹן דַּחֲבֵרַיָּא פָּסוּל. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זְעִירָא כָּשֵׁר. דִּבְרֵי חֲכָמִים רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רָבִין בַּר חִייָה וְהֵן שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֲבָל הֵבִיאוּ שְׁלִישׁ לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָעוֹמֶר בָּא מֵהֶן.

Traduction

⁠—''Si non, est-il dit dans la Mishna, le produit reste interdit jusqu’à la présentation de l’omer l’année suivante''. R Eléazar demanda: peut-on à ce moment (l’an prochain) employer ce produit tardif à présenter l’omer? Il va sans dire que non, puisqu’il est dit que l’on ne peut pas utiliser le neuf et le vieux indifféremment pour libérer de l’oblation ou de la dîme l’un par l’autre; il en sera de même pour l’omer. Mais, objecta-t-on, n’y a-t-il pas une différence, en ce que de l’omer dépende l’usage d’autres produits dont on ne prélèvera rien? Cette objection n’est pas fondée; car il est vrai que les autres produits énoncés dans la Mishna ne peuvent pas servir à l’offre de l’omer, et l’orge seul peut y servir en vertu de la déduction biblique (ce n’est donc pas une preuve). Les compagnons d’étude au nom de R. Eléazar le déduisent de ce qu’il est dit: le commencement de ta moisson (Lv 23, 10), et non la fin de la moisson (ce serait une fin de moisson d’employer à l’omer ce produit de l’an passé); ou bien, selon R. Zeira au nom de R. Eléazar, on répond que c’est interdit parce que la loi exige la prémice; et ce produit de l’an passé, loin d’être une prémice en est la fin. Quelle différence pratique y a-t-il entre ces deux réponses? Il y en a une en cas de fait accompli, de présentation d’un tel produit comme omer: selon l’avis des premiers compagnons, l’offre en ce cas est nulle; selon R. Zeira, elle est valable. Ces paroles des sages (anonymes) émanent de R. Yossé bar R. Aboun, ou de R. Hiya au nom de R. Aboun b. Hiya, avec la condition qu’il s’agit de produits dont le 1er tiers de croissance est antérieur à la nouvelle année (en ce cas, leur usage pour l’omer est interdit); mais, lorsque ce commencement de croissance a eu lieu après le nouvel an, ils constituent bien les prémices de l’an, et l’on pourra les employer à l’omer.

Pnei Moshe non traduit

ואם לאו אסורין וכו'. קתני במתני' ושאל ר''א מהו שיביא עומר הבא מהן ולמ''ד לעיל דהשרשה קודם קצירה בעינן ואם לא נשרשו אלא בין קצירה לבין הבאה שוב אין העומר דהאי שתא מתירן אלא עד שיבוא עומר הבא וא''כ הקצירה היא העיקר ועד זמן קצירה הן אסורין ושייכא הך בעיא דמהו שיעשה לשנה הבאה ראשית קציר מאלו ויביא העומר מהן דאלו למ''ד דהבאת העומר הוא המתיר א''כ אלו שצריכין היתר בעומר הבא דוקא ע''כ שהשרישו אחר הבאת העומר דממילא נמי דהבאת העומר הבא הוא שמתירן לא שייכא הך בעיא כלל דהרי הן צריכין להבאת העומר הבא שיתירן דהא לדידיה הבאת העומר הוא העיקר והיאך יכול להביא העומר מהן והא לאו ראשית קציר הוא דע''כ כבר נקצר לעומר קציר אחר אלא לאידך מ''ד דהקצירה היא העיקר הוא דקא בעי כדאמרן:

אפשר לומר וכו'. ומתמה הש''ס על עיקר הבעיא וכי היאך אפשר לומר שיבא העומר מהן. דהא מיהת ישן משל אשתקד הוא וחדש וישן אין תורמין ומעשרין מזה על זה ואת אמר הכן בתמיה דעומר מן הישן יהא מתיר את החדש:

התיבון. עוד תיובתא על שאלת ר''א דס''ד הואיל ואלו שהשרישו אחר העומר ותלוין הן בעומר הבא להתירן יהא העומר עצמו בא מהן והרי שאר המונין שהרי הן תלוין בעומר שיתירן ואעפ''כ אין העומר בא מהן דאין עומר בא אלא מן השעורין:

לא אם אמרת וכו'. הדר קאמר דהא לאו קושיא היא דאם אמרת בשאר המינין שלא כשרו כלל לעומר כדילפינן לעיל אביב אביב דאינו בא אלא מהשעורין תאמר בבעיא דילן בשעורין הוא דאיבעי' לן שהן כשרין למנחת העומר והואיל והן תלוין בעומר הבא איכא למימר שהעומר בא מהן ומאי:

חברייא. אמרין בשם ר''א דהדר פשיט לנפשיה דאין עומר בא מהן דבעינן ראשית קצירך של שנה זו ולא זה שהוא סוף קצירך דשל אשתקד הוא ור''ז קאמר משמיה טעמא אחרינא דאין עומר בא מהן דמנחת בכורים כתיב ואין אלו בכורים דהרי משל אשתקד הן ולא נתבכרו מאז:

מה נפק מביניהון. מבין הני טעמי וקאמר אם עבר והקריב מהן איכא בינייהו על דעתון דחברייא פסול משום דראשית קצירך דקאמר קרא לעכב הוא אבל על דעתי' דר' זעירא כשר הוא משום דבכורים למצוה הוא דנאמר וכדכתיב כרמל בהאי קרא וגם כן למצוה הוא דאם לא מצא כרמל והוא רך מביא מן היבש כדתני בת''כ בפרשת ויקרא:

דברי חכמים. אבל לדברי חכמים קאמר ר' יוסי בר' בון דהכי סבירא להו והן שהביאו שליש לפני ראש השנה וכו' כלומר דדוקא בשהביאו שליש לפני ר''ה דאז אין העומר בא מהן לפי שישן הוא ואין הישן מתיר את החדש אבל אם לא הביאו שליש אלא לאחר ראש השנה הרי הן כתבואה חדשה של שנה זו והעומר בא מהן:

'Halah

Daf 5b

משנה: אֵילּוּ חַייָבִין בַּחַלָּה וּפְטוּרִין מִן הַמַּעְשְׂרוֹת. הַלֶּקֶט הַשִּׁכְחָה וְהַפֵּיאָה וְהַהֶבְקֵר וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּיטְּלָה תְרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וּמוֹתַר הָעוֹמֶר וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. רִבִּי לָֽעְזָר אוֹמֵר תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. אֵילּוּ חַייָבִין בְּמַעְשְׂרוֹת וּפְטוּרִין מִן הַחַלָּה. הָאוֹרֶז וְהַדּוֹחָן וְהַפְּרָגִים וְהַשּׁוּמְשָׁמִין וְהַקִּטְנִיּוֹת וּפָחוֹת מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים בִּתְבוּאָה. הַסּוּפְגָּנִים וְהַדּוּבְשָׁנִים וְהָאִיסְקָרִיטִין וְחַלַּת הַמַּשְׂרֵת וְהַמְּדוּמָּע פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה.

Traduction

Les articles suivants sont soumis au droit de Halla, mais dispensés de la dîme: le produit du glanage, l’oubli, la pea, l’abandon, la 1re dîme ayant satisfait aux droits d’oblation, la 2e dîme ou objets sacrés rachetés, le reste de la coupe de la 1re gerbe offerte au Temple, ou le blé non arrivé au tiers de la maturité. R. Eliézer dit: le blé non arrivé au tiers de la maturité est même dispensé de la Halla. Les objets suivants sont soumis aux dîmes, mais dispensés de la Halla : le riz, le millet, le pavot, la graine de lin, les légumes à cosses, de la farine formant une quantité au-dessous de 5 quarts de cab, du pain spongieux, σπόγγος, ou pétri au miel, ou des tranches séchées au four ἐσχαρίτης, le flanc frit à la poêle, ou le mélange; tout cela est dispensé de la Halla.

Pnei Moshe non traduit

מתני' אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות. כדקאמר טעמא בגמרא לפי שמצינו בי''ד שנה שנתחייבו בחלה ואע''פ שלא היו נוהגין בתרומות ומעשרות אלא עד אחר י''ד שנה שכיבשו ושחילקו:

הלקט והשכחה והפאה וההפקר. כל אלו פטורין מן תרומות ומעשרות כדדרשינן מאין לו חלק עמך יצאו אלו שיש לו עמך ואפ''ה בחלה חייבין הן:

ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. כגון בן לוי שהקדים ליטול מעשר ראשון בשבלים כדקאמר בגמרא וקמ''ל שאע''פ שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה אלא שניטלה ממנו תרומת המעשר שבו וה''א הואיל שיש בו חלק מתרומה גדולה יהא פטור מן החלה הלכך אשמועינן דאפ''ה חייב בחלה:

ומעשר שני והקדש שנפדו. דפטורין מן המעשרות כדתנן לעיל בפ''ק דתרומות בהלכה ה' דאפילו נפדו פטורין מן המעשרות ולענין שאין תורמין מהן על החיוב וכל שכן אם לא נפדו דממון גבוה הוא דפטור ואעפ''כ בחלה הן חייבין בשנפדו וכן עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה:

ומותר העומר. מה שניתותר מהשלש סאין שהוא בא מהן ומוציאין מהן עישרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה והשאר הוא נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות הואיל ובתחילה היה הקדש והוא הדין למותר שתי הלחם ולחם הפנים לאחר שנפדו חייבין בחלה:

ותבואה שלא הביאה שליש. שפטורה מן המעשרות כדאמרינן בפ''ק דמעשרות דכתיב תבואת זרעך דבר שזורעין אותו ומצמיח ואם לא הביאה שליש וזורעין אותה אינה מצמחת ואעפ''כ בחלה חייבת:

ר''א אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה. מפרש טעמיה בגמרא דכתיב כתרומת גורן כן תרימו אותה מה תרומת גורן דוקא מפירות שהביאו שליש אף תרומת חלה כן ואין הלכה כר''א:

מתני' אלו חייבין במעשרות ופטורין מן החלה. דלענין חלה הני כולהו לאו לחם מיקרו:

והפרגין. מין קטניות:

ופחות מחמשת רבעים בתבואה. כלומר אף שהתבואה והיא מחמשת המינין מחויבת בחלה אם אין מהן אלא עיסה שהיא פחות מחמשת רבעים פטורה דחמשת רבעים הוא שיעור חיוב חלה כדתנן בפ''ק דעדיות:

הסופגנין. מפרש בגמרא טריקטא והן רקיקין דקין ורקיקי תרגומו ואספוגין:

הדובשנין. שנילושו בדבש ובגמרא קראו אותן מלי גאלה ומלה לעז הוא מילא דבש:

והאיסקריטין. פירשו בגמרא חליטין דשוק חליטין העשוין מצפחת רותחין כדי למכור בשוק:

וחלת המשרת. חליטין דמוי העשוין מקמח במים רותחין ואלו כולן בלילתן רכה ומערבין בהן או יין או שמן או דבש או תבלין או מים רותחין:

והמדומע. סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונעשה הכל מדומע ואם עשה ממנו עיסה פטורה מן החלה לפי שיש כאן תרומה שכבר הופרשה והובררה מתחילה וכתיב תרימו תרומה ולא מזו שכבר נתרמה:

הלכה: רִבִּי הוֹשַׁעְיָה שָׁאַל לְכַהֲנָא מְנַיִין שֶׁהֵן חַייָבִין בַּחַלָּה וּפְטוּרִין מִן הַמַּעְשְׂרוֹת. אָמַר לֵיהּ לֹא תֵימַר לִי תָּרִימוּ וְכֵן תָרִימוּ. חָזַר וְאָמַר מֵאַרְבַּע עֶשְׂרֵה. מַה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה חַייָבִין בַּחַלָּה וּפְטוּרִין מִן הַמַּעְשְׂרוֹת אַף אֵילּוּ חַייָבִין בַּחַלָּה וּפְטוּרִין מִן הַמַּעְשְׂרוֹת.

Traduction

R. Oshia demanda à Cahana: d’où sait-on que ces articles sont soumis au droit de halla et dispensés de la dîme? on pourrait, répondit-il, invoquer la répétition du terme vous prélèverez (Nb 15, 19 &20), afin d’en inférer que ce prélèvement secondaire s’applique à la halla; mais, je préfère tirer cette déduction de ce que, pendant les 14 ans de conquête et de partage de la Palestine, les produits étaient aussi soumis à la halla quoique dispensés de la dîme; il en est de même pour les articles cités ici

Pnei Moshe non traduit

גמ' מנין שהן חייבין בחלה. אף על פי שפטורין מהמעשרות:

א''ל רב כהנא לא תימר לי תרימו וכן תרימו. כלומר ומאי קשיא לך דבמעשרות פטורין הואיל ומיעטן הכתוב כדפרישית במתני' אבל בחלה לא מצינו שמיעטן הכתוב ולא תימר לי מדכתיב חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה ולפיכך יש לומר דאיתקש חלה לתרומת גורן ומה שבתרומה ומעשרות נוהג אף בחלה כן ומה שפטור פטור אף בחלה האי מילתא לא תימר לי דאין זה אלא סברת ר''א במתני':

חזר ואמר מארבע עשרה. כלומר אע''פ שבתחילה לא גילה לו טעמו של דבר וא''ל לא תימר לי וכו' חזר ואמר לו הטעם דמארבע עשרה שנה שכיבשו ושחילקו אנו למדין שהיו חייבין בחלה דכתיב בבואכם אל הארץ ומתרומה ומעשרות היו פטורין דכתיב בהן כי תבואו וגו' והלכך לא נוהגין אלא לאחר ירושה וישיבה:

הלכה: אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁלּוֹקִין עַל חַלָּתָן דְּבַר תּוֹרָה. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִייָה בַּר וָוא תִּיפְתָּר שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִזֶּה וּכְזַיִת מִזֶּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֲפִילוּ תֵימַר כְּזַיִת מִכּוּלְּהוֹן. שַׁנְייָא הִיא שֶׁכּוּלְּהֹן לְשֵׁם חָמֵץ. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי. תַּמָּן הוּא אָמַר שְׁנֵי דְבָרִים רָבִים עַל אֶחָד וּמְבַטְּלִין אוֹתוֹ וְהָכָא הוּא אָמַר הָכֵין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן כֵּינִי מַתְנִיתָא אִי 5b כְזַיִת מִזֶּה וּכְזַיִת מִזֶּה.

Traduction

R. Jacob b. Zabdi conclut de ces énoncés de pénalités que, pour la négligence à l’égard de la halla due sur une telle pâte, la pénalité des coups de lanière est prescrite légalement. Selon R. Jérémie au nom de R. Hiya b. Wawa, la Mishna diffère, et une pénalité grave y est prescrite, parce qu’il s’agit du cas où l’on a mangé un peu de chaque sorte formant ensemble la valeur d’une olive d’une sorte (ce qui serait insuffisant pour le devoir de la halla). R. Yossé dit: lorsqu’on a même réuni l’équivalent d’une olive de chaque sorte, c’est insuffisant pour la halla (qui exige une certaine quantité de chaque sorte), tandis que sur l’ensemble ce qui est interdit à titre de pain fermenté persiste toujours et devient punissable. Est-ce que R. Yossé ne se contredit pas? On a dit plus haut (1,1) que deux objets l’emportent sur un 3e et l’annulent, tandis qu’ici, sous le rapport des pains azymes, on admet la réunion des fragments pour constituer la quantité légale? En effet, dit R. Yossé bar R. Aboun, il faut ainsi compléter notre Mishna: ou il faut avoir pris l’équivalent d’une olive d’une sorte, ou autant d’une sorte (alors, il n’y a pas d’annulation).

Pnei Moshe non traduit

גמ' זאת אומרת שלוקין על חלתן דבר תורה. קושיא היא על ר''ל דקאמר בהלכה דלעיל שאם עיסה מעורבת מחמשת המינין אין לוקין על החלה שלהן מן התורה מפני שמבטלין זא''ז והא קתני הכא האוכל כזית חמץ מהן חייב בהכרת וקס''ד שצירף כזית מכולן ואכלו וא''כ ש''מ שמתחייב על הצירוף מהן מן התורה וה''ה לענין חלה שלהן וקשיא לר''ל:

תיפתר שאכל כזית מזה וכזית מזה. כלומר תיפתר אליבא דר''ל דהכא מיירי שיש בהתערובות שאכל שיעור כזית ממין זה ושיעור כזית ממין זה ושאני התם דמיירי שאין בהעיסה שיעור חלה אלא בצירוף אלו המינין ביחד:

אמר ר' יוסי. דלא היא דאפי' תימר שאכל שיעור כזית מכולהון כדמשמע לישנא דמתני' האוכל מהן כזית וכו' וכן בחמץ ולא תידוק מינה לענין חלה דלעיל דשנייא היא הכא שכולהון לשם חמץ כלומר על כולן נקרא עליהן שם חמץ הרי כל חמשת מינין הללו הן הבאות לידי חמוץ לפיכך מצטרף כזית מכולן שיהא מתחייב עליו משום חמץ אבל התם אין ראוי לשם חלה על כל א' וא' בפ''ע שהרי אין כאן שיעור חיוב חלה עד שיערב מכולן לעשות העיסה דהא בכה''ג הוא דאיירי לעיל:

מחלפה שיטתיה דר' יוסי. כלומר לפי הך אוקימתא דר' יוסי שאכל כזית בצירוף מכולן א''כ קשיא דידיה אדידיה דהא תמן לעיל אמר גבי הא דבעי למימר דר''ל דס''ל אין לוקין על חלה מתערובתן ד''ת משום דלדעתיה אזיל דאמר הפגול והנותר משבללן מבטלין זא''ז ומקשי עלה ר' יוסי שם דלא דמיין דתמן זה איסור בפני עצמו וזה איסור בפ''ע קודם שבללן אבל הכא גבי חלה הן שני דברים רבים על אחד ומבטלין אותו עד שלא נעשה איסור והשתא הכא נמי אי אמרת דאכל כזית חמץ בצירוף מכולן הרי עד שלא נעשה איסור השנים מהן מבטלין להאחד דהרי פחות מכזית אין שם חיוב כרת עליו וזה דומה ממש להא דחלה דלעיל וקשיא דר' יוסי אדר' יוסי ואליבא דר''ל:

אמר ר' יוסי ב''ר בון כיני מתני' אי כזית מזה וכזית מזה. כלומר דרבי יוסי ב''ר בון מדחי לה להאי אוקימתא דר' יוסי אליבא דריש לקיש דלא מצית לאוקי המתני' אליביה אלא כן דאי איכא כזית מזה וכזית מזה הוא דחייב אם אכל כזית מהן ואע''ג דלר''ל גבי פגול ונותר אפי' כזית מזה וכזית מזה קאמר דמבטלין זא''ז שאני התם דהן שני שמות אבל הכא דשתיהן שם חמץ עליהן אין מבטלין זא''ז אלא דדוקא בדאיכא כזית מכל אחד בפני עצמו ועירבן ואכל כזית מהן הוא דחייב אבל בדליכא כזית בכל א' וא' עד שיצטרף מכולן בהא לר''ל אינו מתחייב עליו דדמיא לההיא דלעיל דקאמר אינו לוקה על חלתן ד''ת ולא כדבעי ר' יוסי לאוקמי למתני' אליבא דר''ל:

רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה מִקְרִיּוֹת שֶׁהֵן מְחוּוָרִין בַּתּוֹרָה. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ מָה שֶׁיֵּשׁ לָךְ וְאֵין לוֹ אַתְּ חַייָב לִיתֵּן לוֹ. יָצָא הֶבְקֵר שֶׁיָּדָךְ וְיָדוֹ שָׁוִין בּוֹ. הִיא לֶקֶט הִיא שִׁכְחָה הִיא פֵיאָה הִיא הֶבְקֵר.

Traduction

⁠—R. Yohanan dit au nom de R. Yanaï que le verset suivant (Dt 14, 29): Et le lévite viendra parce qu’il n’a pas de part, ni d’héritage parmi vous, est l’un des trois (25)Les deux autres sont cités en (Terumot 1, 5), 2, 4, (et 8, 2. )Cf. Maasser, 1, 1. offrant les interprétations les plus claires qui se fondent sur le texte biblique; il indique ceci: sur les biens qu’un tel possède et que tel autre n’a pas, il faut lui donner une part, mais non sur ce qui est abandonné, car sur ce bien les droits de l’un et de l’autre sont égaux. La même règle s’applique aussi bien au glanage qu’à l’oubli ou à la pea.

Pnei Moshe non traduit

ר' יוחנן בשם ר' ינאי וזה אחד וכו'. אטעמא דלקט וכו' דפטורין מן המעשרות קאי כדאמר להא לעיל בפ''ק דתרומות בהלכה ה':

הָא הַנּוֹדֵר מִן הַפַּת וּמִן הַתְּבוּאָה אָסוּר בַּכֹּל כְּרַבָּנָן. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן כֵּינִי מַתְנִיתָא הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהֶם. מַה נָן קַייָמִין אִם בְּאוֹמֵר פַּת תּוֹרָה מֵעַתָּה אַף הָאוֹמֵר תְּבוּאָה תוֹרָה יְהֵא אָסוּר בַּכֹּל דִּכְתִיב וּתְבוּאַת הַכָּרֶם. אִי בְּאוֹמֵר פַּת סְתָם אֵין לָךְ קָרוּי פַּת סְתָם אֶלָּא חִיטִּין וּשְׂעוֹרִין בִּלְבַד. אָמַר רִבִּי יוֹסָה קִייַמְתִּיהָ בְּמָקוֹם שֶׁאוֹכְלִין פַּת כֹּל. אֵין לָךְ קָרוּי פַּת סְתָם אֶלָּא חֲמֶשֶׁת הַמִּינִין בִּלְבַד.

Traduction

Selon notre Mishna, c’est l’avis de R. Meir qu’il est défendu de manger desdites espèces lorsqu’on s’est interdit par voeu de manger ni pain, ni blé (24)Cf. même série, (Nedarim 7, 2) ( 40c).; donc, les autres sages, étant d’un avis opposé, défendent-ils toute consommation? R. Hiya répond au nom de R. Yohanan qu’il faut ainsi compléter la Mishna: lorsqu’on s’interdit par voeu de manger même du blé (en général), il ne lui est interdit que de manger desdites 5 espèces. Dans laquelle de ces deux hypothèses raisonne-t-on? S’il est question du pain tel qu’il est spécifié par le texte légal, on devrait aussi supposer le tout interdit lorsqu’on a fait voeu de ne pas toucher aux produits de la terre, puisque le même terme se retrouve dans l’expression: le produit de la vigne (Dt 22, 9), comprenant jusqu’aux fruits? S’il est question au contraire de simple pain, sans autre désignation, on n’entend par là vulgairement que la farine de froment, ou d’orge, rien au-delà? On a voulu spécifier, répond R. Yossé, que malgré les endroits où tout farineux est appelé pain, on ne donne ce nom qu’aux dites 5 espèces.

Pnei Moshe non traduit

הא הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בכל כרבנן. בתמיה דקס''ד דהא דקתני במתני' וחכ''א הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן היינו דוקא בנודר מן הדגן קאמרי ובתרתי פליגי אדר' מאיר דלדידהו הכי דייקינן הא בנודר מן הפת ומן התבואה אסור בכל ובנודר מן הדגן לדידהו בחמשת מינין הוא דאסור ולר''מ אסור בכל כדקאמר בהדיא בפ''ז דנדרים וקשיא אמאי לחכמים הנודר מהפת ומהתבואה יהא אסור בכל והא פת ותבואה אינן נקראין אלא הנעשה מאלו חמשת המינין וגרסינן להא גם כן בנדרים שם בהלכה ב':

ומשני ר' חייה בשם ר' יוחנן דלא תידוק הכי אלא כיני מתני' הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהם וכלומר דחכמים אדיוקא דדברי ר''מ בלחוד הוא דפליגי דקאמר הנודר מהפת ומהתבוא' הוא דאסור בהן אבל בנודר מן הדגן ס''ל לר''מ דאסור בכל כדאמר בנדרים ועלה הוא דפליגי ואמרי דאף הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן:

מה אנן קיימין. השתא מפרש להא דתנינן הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן ובמאי עסקינן:

אם באומר פת תורה. כלומר שאומר פת הנקרא בלשון התורה עלי א''כ אמור מעתה דמיירי אף באומר תבואת תורה עלי ואמאי אינו אסור בכל והא מצינו דכרם נקרא תבואה כדכתיב ותבואת הכרם ואי דמיירי באומר פת סתם עלי אמאי אסור בכל חמשת המינין הא אין לך קרוי פת סתם אלא פת חטין ושעורין בלבד כדאמרינן בפרק ג' דשביעית:

קיימתיה. להמתניתין דלעולם באומר פת סתם ומיירי במקום שאוכלין פת כל. כלומר שעושין פת מכל דבר ואפילו משאר המינין אלא דבפת של שאר המינין קורין אותו על שם המין ופת סתם הוא מחמשת המינין והא קא משמע לן דמכיון דאמר פת סתם ואין לך קרוי פת סתם אצליהן אלא ה' המינין בלבד אסור הוא בהן:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source